רשימות שיעורים על שבועות מ״ט

מהדורה: ספר רשימות שיעורים על מסכתות שבועות ונדרים, ניו יורק, תשנ"ג-תשנ"ו

1 תוספות פתח ↗

לכל מגלגלין חוץ משכיר. פריצב"א דקמא נקט וה"ה כל הנהו דתני בהדיה כיון שהשבועה לטובתם אין לגלגל עליהם ואין נראה דשבועת שכיר אינה לטובתו דמן הדין היה נוטל בלא שבועה ואין נשבע אלא להפיס דעתו של בעל הבית אלא אמר ר"י דדוקא נקט שכיר משום דשבועתו אינה אלא להפיס לא חייבוהו כל כך שיכול לגלגל עליו ואע"ג דעד אחד מעידה שהיא פרועה אמר בהכותב כתובות דף פז: דאינה אלא להפיס דעתו של בעל הבית מ"מ שייך גלגול שבועה דאינה פטורה אלא מגזירת הכתוב דאין נשבעין על הקרקעות וגם שכל הנשבעין נשבעין ולא משלמין:

2 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

מי שנתחייב שבועה וכו' עד השבע והפטר. א"א ואם זה שנתחייב היסת ורואה שמגלגלין עליו הרבה והפך השבועה אם נאמר כבר פטר עצמו מן השבועה או נאמר לו או השבע לו על הכל או תהפך עליו את הכל שישבע ויטול שהרי אתה חייב לו שבועת היסת אף על הגלגולים כמו על הטענה הראשונה. זה המחבר האריך וקיצר ואני רואה כי זה הוא הדין או ישבע על הכל או יהפך על הכל וישבע זה ויטול ולא יפטר בהפוכו מן הגלגולים ואם אמר הנתבע על הגלגולין אני נשבע ונפטר ועל הטענה הראשונה השבע וטול הרשות בידו עכ"ל:

3 שבועות פתח ↗

לַכֹּל מְגַלְגְּלִין, חוּץ מִשָּׂכִיר – שֶׁאֵין מְגַלְגְּלִין. רַב חִסְדָּא אָמַר: לַכֹּל אֵין מְקִילִּין, חוּץ מִשָּׂכִיר – דִּמְקִילִּין. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לִפְתּוֹחַ לוֹ. וְהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה״ – וַאֲפִילּוּ דִּיבּוּר מְשַׁמֶּטֶת. הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל הַנִּשְׁבָּעִין מַתְנִי׳ אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין הֵן: שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר. שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל, וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל. נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר – נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵיבָה. אָמַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם: ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ: ״מֵת״ – וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״נִשְׁבַּר״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. ״נִשְׁבָּה״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״נִגְנַב״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד; ״אָבַד״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר. ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ: ״אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר. ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ: ״אָבַד״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״; וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ וְאָמַר לוֹ: ״נִגְנַב״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״; וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק: ״הֵיכָן שׁוֹרִי שֶׁגָּנַבְתָּ?״ הוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, אָמַר: ״גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי״ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן. אָמַר לְשׁוֹאֵל: ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ:

4 שבועות פתח ↗

5 שבועות פתח ↗

5 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

כָּל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מְגַלְגֵּל עָלָיו הַמַּשְׁבִּיעַ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה מִדְּבָרִים שֶׁאִם יוֹדֶה בָּהֶן יִתְחַיֵּב מָמוֹן. וְעַד הֵיכָן כֹּחַ גִּלְגּוּל עַד שֶׁיֹּאמַר וּבִכְלַל שְׁבוּעָה זוֹ שֶׁלֹּא נִמְכַּרְתָּ לִי בְּעֶבֶד עִבְרִי וַעֲדַיִן עַבְדִּי אַתָּה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין מְגַלְגְּלִין עַל הַשָּׂכִיר:

6 שבועות פתח ↗

7 שבועות פתח ↗

8 שבועות פתח ↗

9 שבועות פתח ↗

10 שבועות פתח ↗

11 שבועות פתח ↗

12 שבועות פתח ↗

13 שבועות פתח ↗

14 שבועות פתח ↗

15 שבועות פתח ↗

16 שבועות פתח ↗

17 מנחת חינוך פתח ↗

התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת אף על פי דא"י לתבעו כן מבואר בר"מ מהירושלמי ועיין בכסף משנה בשם מהר"י קורקוס כיון דתפיסה מהני קרינן לא יגוש. ועיין באורו"ת מביא בשם בעל התרומות דדוקא אם התנה שלא יתבענו בשביעית שביעית משמטת אבל אם התנה שלא יתבענו לעולם אפשר לא הוי בגדר חוב ואין שביעית משמטת וגם על דין שלא יתבענו בשביעית כתב הבעל התרומות על הר"מ דלא בריר לן ועיין באורים ותומים שפלפל בדברי הירושלמי. המלוה את חבירו והתנה שלא תשמיטנו שביעית משמט דאין בידו לבטל דין שביעית התנה שלא ישמיט הוא חוב זה בשביעית תנאו קיים שכל תנאי שבממון קיים ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב כן מבואר בר"מ ובראשונים. ומה שקשה על הר"מ מהלכות מכירה דפוסק שם כרב דתנאו בטל גבי אונאה ע' באחרונים ואין כאן מקומו. המלוה על המשכון אינו משמט הן בשעת הלואה והן משכנו שלא בשעת הלואה ועיין בספר גדולי תרומה דדעתו אפילו המלוה תופס מטלטלין אינו משמט. והאו"ת השיג עליו דזה לא הוי משכון כיון דשלא ברשות ב"ד הוא ועיין בספר קצוה"ח שדעתו כדעת הגד"ת דבתופס מעצמו ג"כ דין משכון עליו ועיין בקצה"ח בסי' ע"ב דדעתו אם הלוה נתן לו בעצמו לאחר ההלואה משכון הו"ל דין משכון דאינו משמט וע"ש מה שמביא בשם הר"י הלוי והדברים ארוכים. ובמעות היתר על המשכון דעת הר"מ דמשמט ודעת הרב המחבר דאינו משמט והוא מחלוקת בין הראשונים ובש"ע הובאו שני הדיעות והדברים ארוכים. ומשכון קרקע באתרא דמסלקא או לא מסלקא ע' בש"ע ובטור ובב"י. והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט מן התורה כן מבואר בר"מ ובהרבה ראשונים והשיגו על רש"י שכתב שזה תקנת פרוזבול רק זה דין תורה ועיין בש"ע. ומ"ש הרהמ"ח דר"ג וב"ד וכו' כבר כתבתי דצ"ע דר"ג וב"ד הוא רק תקנת פרוזבול ולא מן התורה ע' לעיל. וכל מעשה ב"ד אינו משמט והוא גם כן מה"ת. והמוסר שטרותיו לב"ד שהוא מן התורה אינו מבואר אם צריכים ב"ד סמוכים ככל דבר של תורה או בכל ב"ד אפילו הדיוטים סגי. וראיתי בבעה"ת שכתב אף בג' הדיוטות סגי ולא הביא ראיה לדבריו ויש לספק אפשר דג"כ ב"ד קרובים כשרים כיון דאין צריך ב"ד כדין תורה רק שלשה סגי בכל שלשה וצ"ע. ועיסקא מבואר בש"ע שמשמט פלגא שהוא מלוה ועיין באורים ובקצה"ח מה שפלפלו בזה ומכל מקום אני לך. וכמו ששמיטה משמטת חוב כך משמטת שבועה שאם חייב איזה שבועה על חוב ועברה השמיטה פטור מהשבועה דלא יגוש מכל מקום בין ממון בין שבועה ואם כפר בחוב ועברה עליו שמיטה ועדיין בכפירתו ולאחר שמיטה הודה או באו עדים אינו משמט כ"ה דעת הרמב"ם נראה אף דלא נשבע רק כפר אינו משמט והראב"ד הקשה עליו האיך שביעית משמטת שבועה כיון דאם יודה ישלם ובעה"ת כתב דהוא גזה"כ דאינו נשבע אף דחייב לשלם והר"ן כתב דהמשנה מיירי במודה במקצת ונתחייב שבועה קודם סוף שמיטה ועברה שמיטה כיון דחלק הודאה נשמט אף דחלק הכפירה לא נשמט על כל פנים אינו מודה במקצת ע"כ אינו נשבע ולא זכיתי להבין דברי הר"נ דל"מ במודה במקצת ונתחייב שבועה ואח"כ שילם חלק הודאה או מחל דלא יתחייב שבועה דהו"ל ככופר הכל דז"א רק בשעת הודאה שאומר הילך והוא כופר הכל בשעת התביעה אבל אם הודה במקצת ולא אמר הילך בשעת התביעה אפילו שילם המקצת קודם שפסקו לו שבועה ומכש"כ לאחר שפסקו לו שבועה לא מצינו שיופטר מהשבועה ע' בסי' פ"ז אם כן כאן דנפסק לו שבועה ואחר כך נפקע חלק הודאה נראה דודאי לא נפקע השבועה מטעם כופר הכל וצ"ע. וראיתי באורו"ת שהסכים לדעתו ואני לא זכיתי להבינם. ודעת הראב"ד והטור דוקא בכפר ונשבע אינו משמט אבל בכפירה בלא שבועה משמט ע"כ ניחא דמשמטת שבועה דכ"ז שלא נשבע משמט רק בנשבע אינו משמט ע' בטור ובש"ע והרהמ"ח לא הביא דין דמשמטת שבועה וגם אינו מביא מלוה ונעשה כפרניות מה דעתו בזה. ופשוט דער"ה של מוצאי שביעית בה"ש אסור לתבעו כי הוא ספק ועובר מספק בלאו ועשה וגם אם תפס לא מהני תפיסה בספק ממון ולדעת הר"מ מהני תפיסה ואיסורא דעבד עבד כמ"ש דודאי אפילו אם לקח מאתו והחזיר לו מכל מקום לא תיקן הלאו ועשה של לא יגוש והוי לי' רק ספק ממון ומהני תפיסה לדעת הר"מ. ואם הלוה לו בין השמשות גם כן בלילה משמט מספיקא דאיסורא וגם ספיקא דממון ולענין תפיסה תלוי בשיטות הנ"ל. ובדין הא' אפשר נהי דהמוחזק היינו הלוה יש לו חזקת מ"ק המלוה יש לו חזקת שהוא עדיין יום כמבואר בשבת בין עיולי יומא לאפוקי יומא וזה צריך לעיין בדיני תפיסה וצריך חיבור מיוחד ואין כאן מקומו ובאתי רק לעורר. ויש לספק קצת אם אחד נתחייב שבועה מן התורה על חוב ששביעית משמטת השבועה ובשעה שנתחייב השבועה גלגל התובע שבועה מדברים שאין שביעית משמט כהקפת חנות וכדומה ועברה עליו שביעית קודם שנשבע דנפטר מעיקר השבועה כמ"ש דשמיטה משמט שבועה אי צריך לישבע על הגלגול אם דמי להא דמבואר בסי' צ"ד אם אמר שרוצה לשלם על עיקר שבועה אין שומעין לו וצריך לשלם הגלגול או לישבע כיון דכבר נתחייב ה"נ אף על גב דנפטר מעיקר השבועה מכל מקום כבר נתחייב בגלגול או אפשר דוקא התם דהוא בעצמו רוצה לפטור עצמו משבועה אין שומעין לו ואפשר דחיישינן להערמה אבל הכא דאפקעתא דמלכא הוא עיקר השבועה א"צ לישבע על הגלגולים ג"כ והדברים עמוקים ואין כאן מקומו. כתבתי לעיל דדעת הגד"ת אפילו משכון דתפס מעצמו אינו משמט והאורו"ת השיג עליו דתפיסה ל"מ רק משכון והקצה"ח כ' דתפיס מטלטלין דינו כדין משכון אם המלוה תופסו למשכון כמבואר בר"מ ובאה"ע ע"ש. ונראה פשוט דשנים שהלוו זל"ז משמט דלא הוי כמשכון כיון דהוא בתורת הלואה ונ"מ מאי דמשמט הא אף אם אינו משמט אין אחד פורע לחבירו אך באמת אם אינו משמט זה גובה וזה גובה ונ"מ לענין עדיות ובינונית כמבואר בסי' פ"ה אך אם משמט כ"א עומד במקומו בשלו. ואם אומר שתופס למשכון צ"ע כיון דבהלואה אתי לידו אם יכול לתפוס למשכון וצ"ע בסי' פ"ה ובאתי רק לעורר. ודין פרוזבול דהוא תקנה דרבנן אין ענין לכאן כי אנחנו כותבים דין המצוה עפ"י ד"ת. ונוהג בכל אישי ישראל וכו':

18 שבועות פתח ↗

19 שבועות פתח ↗

20 שבועות פתח ↗

21 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

הלוהו ותבעו וכפר בו וכו' עד והודה אחר וכו'. א"א הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה או באו עדים משמט הא אם עמד בכפירתו אינו משמט כפשוטו של ירושלמי מלוה ונעשית כפרנית אינו משמט אולי אינו כמו שהוא סובר דלאו בכפירה תליא מילתא אלא או שפטרוהו ב"ד בשבועתו ונשבע קודם שביעית וחזר והודה או באו עדים או שמא שהוא חוזר על מעשה ב"ד הסמוך לו ואמר מלוה שנעשית כפרנית ובא לב"ד וחייבוהו וכתבו לו זכותו שיטרוף אינו משמט דהיינו מעשה בית דין אבל כפרנית ונעשית מלוה כלומר שהאריך אותו והמתין עליו לרגלו משמט שאם הוא כמו שהוא פושט דברים כפשוטן מתניתין דשביעית קשיא והשביעית משמטת את השבועה וה"ז עומד בכפירתו דוק ותשכח כללו של דבר לא נמסר הגמרא אלא או לבעלי הקבלה או לבעלי הסברא הנכונה:

22 שבועות פתח ↗

23 שבועות פתח ↗

1 תוס' ד"ה לכל וכו'. חקרנו למעלה אם גלגול שבועה תלוי בחיוב שבועה או בחפצא של שבועה. נראה לפי"ז בשיטת הריצב"א שאין מגלגלין בשבועת הנוטלין אלא במי שמחוייב לישבע וליפטר שסובר שאין מגלגלין בשבועת הנוטלין מאחר שאין חיוב לישבע אך זכות לישבע וליטול. והר"י חולק כי לדעתו אין דין גלגול שבועה תלוי בחיוב שבועת הדיינים אלא בחפצא של שבועת הדיינים.

2 וכתב הרמב"ם בפ"א מהל' טוען ונטען הלי"ב ז"ל ועד היכן כח גלגול עד שיאמר ובכלל שבועה זו שלא נמכרת לי בעבד עברי ועדיין עבדי אתה עכ"ל. דבריו מורים שנשבע שבועה אחת הכוללת את ענין השבועה הראשונה ואת הענין שגלגל. יוצא לפי הרמב"ם שגלגול שבועה חפצא של שבועה א' ביחד עם השבועה הראשונה. ואילו הראב"ד הלי"ג כתב וז"ל ואם אמר הנתבע על הגלגולין אני נשבע ונפטר ועל הטענה הראשונה השבע וטול הרשות בידו עכ"ל. אליבא דראב"ד ניתן לחלק את השבועה הראשונה משבועת הגלגול. הראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר שגלגול שבועה חפצא של שבועה אחרת ואינה נכללת בתוך אותה החפצא של השבועה הראשונה.

3 והנה המקור לגלגול שבועה הוא שבועת הסוטה שמגלגלין עליה שלא זנית לא מאיש זה לא מאיש אחר ולא שומרת יבם וכו'. ולפי הנ"ל יל"ע האם נחשבת הסוטה כמחוייבת שבועה או"ד אינה חייבת אלא שהיא נשבעת כסדר השקאת הסוטה. ועוד יל"ע האם סוטה נשבעת שבועה אחת הכוללת את הכל או"ד נשבעת הרבה שבועות שונות

4 בהתאם לשיטת הרמב"ם ששבועת הגלגול מצטרפת עם השבועה הראשונה להוות חלות שבועה אחת, י"ל פירוש אחר בריצב"א שלדעתו החפצא של שבועת נשבע ונפטר אינה ניתנת לצירוף עם החפצא של שבועת נשבעין ונוטלין כי שתי שבועות שונות הן בעצם שמותיהן וחלותיהן ואין לצרפן יחד להוות שבועה אחת.

5 שם. גמ'. איכא בינייהו לפתוח לו. עיין ברש"י. וברא"ש פירש שנחלקו רק בנוגע לשבועה דרבנן אבל בגלגול שבועה דאורייתא לדברי הכל אין צריכים טענה שיתבע את שבועת הגלגול. ואילו מהרמב"ם בפ"א מהל' טוען הלי"ב שכתב וז"ל כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה ובין של דבריהם מגלגל עליו המשביע כל מה שירצה וכו' עכ"ל יוצא שצריכים תביעת המשביע בכל אופן. אמנם הרמב"ם יפרש את סוגיין אחרת מפרש"י וכפי שפסק בפי"א מהל' שכירות הל"ט ז"ל ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול עכ"ל.

6 בביאור הנידון אליבא דרש"י נראה לומר, הרי פשוט בנוגע למי שהודה במקצת הטענה שבי"ד מחייבין אותו לישבע שבועה דאורייתא למרות שאין התובע יודע הלכות טוען ונטען ואינו תובע במפורש שישבע; כיון שהתחייב הנתבע לישבע בי"ד משביעין אותו מעצמם ובלי דרישה מפורשת מהתובע שישבע. אך אשר לדין גלגול שבועה עלינו להתבונן אם דין חיוב שבועה הוא כשאר חיובי שבועה דאורייתא או"ד אינו חיוב שבועה אלא זכות השבעה מיוחדת. י"ל שבכך מבואר הנידון שבסוגיא אליבא דפרש"י. אם ננקוט שגלגול שבועה דין חיוב שבועה, דומה הוא לשאר דיני חיוב שבועה שבתורה ואף בלי דרישה ותביעה מפורשת מצד התובע שישבע מחייבים בי"ד את הנתבע לישבע כי עכ"פ מחוייב שבועה הוא. מאידך אם ננקוט שאין בגלגול שבועה חיוב אלא שמהווה זכות השבעה מיוחדת י"ל שאין בי"ד משביעין את הנתבע מעצמם ורק כשיש דרישה ותביעה מיוחדת מצד התובע.

7 והנה חלוקים הראשונים בגלגול שבועה אם חל בו דין המחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם עיין בב"מ דף צ"ז. בפשטות נראה שבהכי פליגי: אם גלגול שבועה חיוב שבועה הוא כשאר חיובי שבועה יחול דין מחוייב שבועה שאי"ל משלם. לעומת זאת, אם גלגול שבועה אינו אלא זכות השבעה מיוחדת מסתבר שאינו נתפס בדין המחוייב שבועה שאי"ל משלם.

8 ב כתב הרמב"ם פ"א מהל' טוען הלי"ג וז"ל מי שנתחייב שבועה אפילו היסת והתחיל התובע לגלגל עליו דברים אחרים שלא טען אותם וראה הנתבע כך ואמר איני רוצה להשבע אלא הריני משלם הטענה הראשונה שנתחייבתי על כפירתה שבועה אין שומעין לו אלא אומרים לנתבע או תן לו כל מה שגלגל עליך מטענות הודאיות או השבע והפטר עכ"ל. מבואר בהרמב"ם שדיני גלגול שבועה חלים אף במקום שאינו רוצה להשבע השבועה הראשונה, ומוכרח שמגלגלין שבועה עקב חיוב שבועה ראשונה ולאו דוקא בתוך החפצא של השבועה הראשונה וכשנשבע אותה. ברם הרמב"ם אף פסק שם הלי"ב שמגלגלין שבועה בכל שבועות הנוטלין חוץ משכיר, ומוכח שסובר שגלגול אינו תלוי דוקא בחיובי שבועה - שהרי בשבועות הנוטלין אין חיוב לישבע אלא זכות לישבע וליטול. עולה מכאן שלשיטת הרמב"ם ישנן שתי הלכות דגלגול:

9 א גלגול שבועה ע"י חלות חיוב שבועה לבדו,

10 ב גלגול שבועה ע"י חפצא של שבועה לבדו.

11 אכן צריך עיון בדברי הרמב"ם כי מלשונו משמע שדוקא כשאמר אני רוצה לשלם משום שירא ממה שהתובע מגלגל עליו דברים אחרים, חייב לישבע או לשלם עבור השבועות המגולגלות, ואילו היה אומר לכתחילה - הריני משלם ואיני נשבע - לא היינו מחייבים אותו הגלגולים האחרים, וצ"ע מ"ש.

12 ונראה שכשאמר בתחילה הריני משלם ואיני נשבע לא חל חיוב השבועה כל עיקר ולכן א"א לגלגל עליו שבועות נוספות. אמנם בציור הרמב"ם שבתחלה רצה לישבע אלא שאח"כ כשראתה שמתחיל לגלגל עליו דברים אחרים שינה את דעתו ורצה לשלם בכה"ג תופסים שהיה חיוב שבועה בשעתה אך לא נתקיימה ולפיכך חל דין גלגול שבועה.

13 ברם עדיין לא הונח לנו מה שכתב הרמב"ם שישלם דוקא משום השבועות שנתגלגלו מטענות ודאיות, והלא מגלגלין גם בטענת ספק ובדין הוא שאף בגלגול עקב טענת ספק שיחול הדין שמי שאינו רוצה לישבע ישלם, כי מ"ש זו מזו, וצ"ע.

14 ג כתב הרמב"ם בפ"א מהל' טוען הלי"ד וז"ל הטוען את חבירו טענות הרבה אין משביעין אותו על כל טענה וטענה אלא שבועה אחת על הכל. נתחייב שתי שבועות על שתי טענות קלה וחמורה משביעין אותו על החמורה ומגלגלין בה שאר דברים עכ"ל. הרמב"ם פסק שמי שנתחייב שבועת הדיינים הזקוקה לנקיטת חפץ שבועה חמורה וגם התחייב לישבע שבועת היסת בלי נקיטת חפץ שבועה קלה מגלגלין את ההיסת על שבועת הדיינים כדי שישבע על הכל בנקיטת חפץ. ולכאורה עושים כך כדי להחמיר על הנתבע. ובמגיד משנה ציין וז"ל גם זה בדברי הגאון ז"ל והביא סמך לזה ממה שאמרו היה חייב שתי מיתות נדון על שתיהן בחמורה, ודבר ברור הוא עכ"ל. ועלינו לבאר במה דומה מי שנתחייב שתי שבועות למי שנתחייב שתי מיתות.

15 ונראה שבדין מי שנתחייב שתי מיתות שנידון בחמורה - למשל בחנק ובסקילה שנידון בסקילה - יש לדון היאך מתקיימת המיתה הקלה - החנק - בזה שממיתין אותו בחמורה - בסקילה, והרי מיתות חנק וסקילה שונות הן בעצם חלות שמותיהן. וקשה איפוא הלא כשממיתין אותו בסקילה החמורה עדיין חסרה מיתת חנק הקלה. עלינו להסיק מזה שכך היא ההלכה שע"י שהומת במיתה החמורה שפיר מתקיים אף דין המיתה הקלה, וכשנסקל נחשב כאילו קיבל גם מיתת חנק. כה"ג י"ל אף בשתי שבועות סד"א שאם נשבע שבועה אחת חמורה על אף שנשבע השבועה החמורה בכל זאת לא קיים חובתו לישבע שבועת היסת כי שבועת היסת ושבועת הדיינים שתי חלויות שבועה שונות הן בעצם שמותיהן קמ"ל שבדומה למיתות ב"ד שעל - ידי המיתה החמורה מתקיים דין מיתה הקלה ה"ה על - ידי השבועה החמורה מתקיימת אף השבועה הקלה.

16 שם. גמ'. והשביעית משמטת את השבועה וכו'. גזיה"כ "וזה דבר השמיטה ואפילו דיבור משמטת". עולה השאלה מאחר ששמיטה משמטת את עיקר החוב פשיטא שפטור לישבע שאין ממון לישבע עליו. עיין בר"ן שהעלה את הקושיה הזאת ותירצה וז"ל ונ"ל דהכא בשתבע קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו שכל ממון שכפר בו קודם שביעית אע"פ שעברה שביעית עליו אין משמט, והכי איתא בפירוש בירושלמי במסכת שביעית מלוה ונעשית כפרנות אינה משמטת וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' שמיטה, ונמצא שאותו ממון שכפר בו לא נשמט בשביעית, וסד"א כיון שתבע קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותו מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית, קמ"ל דשביעית משמטת שבועה זו כיון דהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל, ואף השבועה שבאה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה שכיון שהממון נשמט אף הדבור של שבועה שבא מכחו נשמט עכ"ל.

17 ובחידושי הגר"ח הלוי זצ"ל על הרמב"ם פ"ט מהל' שמיטה ויובל הל"ו הקשה על הר"ן בשם הגאון בעל מנחת חינוך מצוה תע"ז וז"ל דהרי הא דכופר בכל פטור מן השבועה הוא רק אם בשעת תביעה היה כופר בכל, אבל אם בשעת תביעה היה מודה במקצת לא איכפת לן אם אח"כ נעשה כופר בכל, כמו בהילך דפטור משום דהוי כופר בכל, ומ"מ אם לא אמר הילך ואח"כ פרע המקצת חייב בשבועה הקודמת, וה"נ דכוותה עכ"ל, ותירץ הגר"ח זצ"ל בספרו שהר"ן התכוון להסביר למה לא יתחייב מחדש אחרי שביעית כשתובעו פעם שנית, ולפיכך בא הר"ן ואמר שהממון של ההודאה נשמט בשביעית ובטענה שניה אחרי שביעית כופר בכל. אמנם לע"ד ביאור זה אינו הולם לשון הר"ן כי בפשטות בא להסביר את הדין של השמטת השמיטה של השבועה בשביעית בראשונה ולא את הפטור בטענה חדשה אחרי שביעית. נוסף לכך, עצם הה"א שיטעון פעם שנית אחרי שמיטה ויחייבנו שבועה קשה להולמה כי מאחר שטענו כבר וחייבו שבועה אלא ששביעית השמיטתה לא מסתבר שיוכל לטעון פעם אחרת לחייבו שוב בשבועה שהרי חל פטור שבועה באותה הטענה עצמה ומאחר שנפטר אין אותה הטענה יכולה לחייב עוד הפעם.

18 ויתכן לפי הר"ן שכך היא גזיה"כ בשמיטה שאם נפטר מחיוב ההודאה מדין שמיטה ואפילו אחרי שנתחייב כבר בשבועה פקעה חובת השבועה - שלא כדין הילך.

19 עוד יש ליישב דברי הר"ן לאור מה שכ' בספר הגר"ח זצ"ל לבאר עיקר הדין שהשביעית משמטת את השבועה ואומר שלכך התכוון הראב"ד וז"ל הרי פשוט דאין שמיטה שייכא אלא בממונא, ותו לא מצינו בענין שמיטה כלל שתשמט דברים אחרים מלבד ממונא, והגע עצמך, הרי שיש לאדם חיובא על חבירו שישבע בדבר שאינו נוגע לממונא, האם תשמט את השבועה הלזו, הרי פשיטא דלא, ומשום דאין שמיטה אלא בממונות לחוד, א"כ הרי גם בשבועת ממונא, אם נימא דאינה משמטת את עצם החוב, א"כ נמצא דהשמטת השבועה הויא רק שמיטת שבועה לחוד, בלא שום סרך שמיטת ממון, ובשבועה לחוד ס"ל להראב"ד דלא שייכא כלל שמיטה, דאין שמיטה אלא בעצם החיוב ממון בלבד וכו' עכ"ל. ויתכן שלכך התכוון הר"ן שבא להבהיר כיצד שייכת השמטת שביעית דשבועה והרי דין השמיטה צריך לחול בנוגע לממון ושבועה איננה ממון. והכריע הר"ן שעלינו להניח שאין שמיטה משמטת את השבועה כשהיא בפני עצמה, כגון שבועת עד א' שהנתבע כופר בכל ואין השמיטה משמטת את החוב ולפיכך אף אינה משמיטה את השבועה. רק בשבועת מודה במקצת חלה השמיטה להשמיט את השבועה הואיל ובתחילה חלה להשמיט את הממון שהודה עליו המחייב את השבועה. לדעת הר"ן דוקא ע"י השמטת הממון שגרם לחיוב שבועת מודה במקצת חלה גם השמטת השבועה. אין השמטת שביעית חלה במישרין בנוגע לשבועה אלא עקב השמטת את הממון שחייב את השבועה.

20 ברם הרמב"ם חולק על הר"ן וסובר ששביעית משמטת אפילו שבועת עד אחד ולאו דוקא שבועת מודה במקצת פ"ט מהל' שמיטה הל"ו - ז' וז"ל והשביעית משמטת את השבועה שנאמר לא יגוש מ"מ לא לשלם ולא להשבע בד"א בשבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן. אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם ה"ז ישבע אחר השמיטה עכ"ל. והגר"ח הסביר שלרמב"ם שהשבועה נחשבת מדיני נגישה של החוב, ומאחר שהחוב בר שמיטה לולי העובדה שכפר בו ולכן אינו נשמט משמטת שמיטה את השבועה המהווה דין נגישת החוב.

21 אמנם הראב"ד פ"ט מהל' שמיטה הל"ח השיג על דינו של הרמב"ם שאין השמיטה משמטת חוב שכפר בו וז"ל אולי אינו כמו שהוא סובר דלאו בכפירה תליא מילתא וכו' שאם הוא כמו שהוא פושט דברים כפשוטן מתניתין דשביעית קשיא והשביעית משמטת את השבועה וה"ז עומד בכפירתו דו"ק ותשכח וכו' עכ"ל. והשגתו מתמיהה כי אדרבא המתני' אינה מבוארת אם לא כפסק הרמב"ם שאין השמיטה משמטת חוב שכפר בו שהרי אם נשמט עצם החוב מהו החידוש במשנה שפטור מלישבע.

22 ועיין בגר"ח זצ"ל שביאר שלשיטת הראב"ד אם כפר בחוב ואין בו חיוב שבועה אינו משתמט - שהרי אינו בר נגישה. רק כשיש חיוב שבועה והוי בר נגישה בשבועה נתפס בהשמטת שביעית, ואף החוב נשמט עם השבועה. לדעתו חולק הראב"ד על הרמב"ם בחוב שיש בו שבועה, אמנם כשאין בו שבועה מקבל את דינו שאין השמיטה משמטת חוב שכפר בו ואין דרך לנוגשו.

23 ולע"ד, הראב"ד חולק על כל הדין של הרמב"ם בחוב שכפר בו, ואדרבא, מפרש המשנה כך. סד"א שמאחר שקיימת חובת שבועה בחוב זה ויכול הנתבע להשתמט ולכפור בו ולהפטר לכן לא תשמטנו שביעית, קמ"ל, ששביעית משמטת כל חוב כולל חוב שכפר בו ושיכול להפטר ממנו בבי"ד, ועכ"ז בר השמטת שביעית היא.

5 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

שָׂכִיר הַבָּא לְהִשָּׁבַע אֵין מַחֲמִירִין עָלָיו וְאֵין מְגַלְגְּלִין עָלָיו כְּלָל אֶלָּא נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא נָטַל וְיִטּל. וּלְכָל הַנִּשְׁבָּעִין אֵין מְקִלִּין חוּץ מִן הַשָּׂכִיר שֶׁמְּקִלִּין עָלָיו וּפוֹתְחִין לוֹ תְּחִלָּה וְאוֹמְרִים לוֹ אַל תְּצַעֵר עַצְמְךָ הִשָּׁבַע וְטל. אֲפִלּוּ הָיָה שְׂכָרוֹ פְּרוּטָה אַחַת וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר נְתַתִּיהָ לֹא יִטּל אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּע וְנוֹטֵל אֲפִלּוּ לֹא יִטְעֹן אֶלָּא פְּרוּטָה אַחַת לֹא יִטּל אוֹתָהּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה:

7 בבא מציעא פתח ↗

כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ עֵסֶק שְׁבוּעָה בֵּינֵיהֶן. הָכָא נָמֵי – כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ עֵסֶק שְׁבוּעָה בֵּינֵיהֶן.

8 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה אֲפִלּוּ הֶסֵּת וְהִתְחִיל הַתּוֹבֵעַ לְגַלְגֵּל עָלָיו דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁלֹּא טָעַן אוֹתָם. וְרָאָה הַנִּתְבָּע כָּךְ וְאָמַר אֵינִי רוֹצֶה לְהִשָּׁבַע אֶלָּא הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם הַטַּעֲנָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּתְחַיַּבְתִּי עַל כְּפִירָתָהּ שְׁבוּעָה. אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא אוֹמְרִים לַנִּתְבָּע אוֹ תֵּן לוֹ כָּל מַה שֶּׁגִּלְגֵּל עָלֶיךָ מִטְּעָנוֹת הַוַּדָּאִיּוֹת אוֹ הִשָּׁבַע וְהִפָּטֵר:

14 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ טְעָנוֹת הַרְבֵּה אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ עַל כָּל טַעֲנָה וְטַעֲנָה אֶלָּא שְׁבוּעָה אַחַת עַל הַכּל. נִתְחַיֵּב שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת עַל שְׁתֵּי טְעָנוֹת קַלָּה וַחֲמוּרָה. מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ עַל הַחֲמוּרָה וּמְגַלְגְּלִין בָּהּ שְׁאָר דְּבָרִים:

20 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוֶה וַאֲפִלּוּ מִלְוֶה שֶׁבִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת נְכָסִים הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. וְאִם סִיֵּם לוֹ שָׂדֶה בְּהַלְוָאָתוֹ אֵינוֹ מַשְׁמִיט. וְהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים טו ב "לֹא יִגּשֹׁ" מִכָּל מָקוֹם לֹא לְשַׁלֵּם וְלֹא לְהִשָּׁבַע: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ מִדְּבָרִים שֶׁאִם יוֹדֶה בָּהֶן שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָן. אֲבָל שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין וְהַשֻּׁתָּפִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשָּׁבוּעוֹת שֶׁאִם יוֹדֶה יְשַׁלֵּם הֲרֵי זֶה יִשָּׁבַע אַחַר הַשְּׁמִטָּה:

רשימות שיעורים על שבועות מ״ח ע״ב »